מתכוני שרה אנגל – סיפור חיים במתכונים

מתכוני שרה אנגל – סיפור חיים במתכונים 2018-01-21T10:08:00+02:00

מתכוני שרה אנגל – סיפור חיים במתכונים

שלום, שמי שרה אנגל ולא אנג'ל. אני לא סופרת ולא משוררת ולא אדם דגול ולא מפורסמת ולא זכיתי אף פעם בשום פרס. אני סתם אדם מהשורה אדם שחי חיים פשוטים ביותר בלי שום יומרות. היום כשאני כבר בת 60 + ומתחילה לראות את הצד השני של המינהרה ועוד מעט עומד האור להכבות, החלטתי שאני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיי דרך ידע וניסיון הבישול שלי שרכשתי במשך חיי.
למרות שאין כאן "נובל קואיזין" אלא רק מתכונים בסיסיים עם שורשים בקרקע ובלי תיחכום מודרני, אני מקווה מאוד שהם למרות זאת יערבו לחיככם.
לאחר שנים רבות של כתיבה החלטתי שלכתוב ספר בישול, זה כמו לכתוב סיפור חיים שכן, כל מתכון מקושר לאירוע מסויים בחיים, לכל מתכון יש סיפור או סרט משלו. כיוון שכך, החלטתי לצרף שני דברים יחד: מתכוני בישול ומעט "ואלה תולדותיהם" ובדרך זו להנציחם.

את ה"קריירה הקולינארית" שלי התחלתי כבר בגיל 7 ובמשך שנות חיי התפתחתי בנושא הבישול ולמדתי מתכונים נוספים שברובם היו קלים מאוד להכנה ורק מקצתם מסובכים יותר שהיצריכו זמן לימוד ואימון ממושכים יותר.
את רוב המתכונים למדתי מאנשים שונים שעברו בחיי ולימדו אותי לבשל אותם. רק את חלקם הקטן הימצאתי בעצמי.

במבט של קרוב ל 60 שנים לאחור, הסתבר לי שאחד השמות הדומיננטיים ביותר בחיי היה השם מרים.
5 פעמים עברו בחיי נשים בשם מרים וכולן הישפיעו מאוד על חיי.
ראשונה הייתה הסופרת מרים ילן שטקליס עם סיפרה "מוקי השובב" שאותו היכרחתי את אימי לקרוא לי מידי יום וגם אהבתי מאוד.
הייתי נושאת את הספר חבוק בין שתי ידי כשהוא נשען על בטני הקטנה והרעבה עד שהלכתי לישון ובלילה מניחה אותו מתחת לכרית שלי שלא ילך לאיבוד…לפעמים הייתי מתיישבת על הריצפה, מדפדפת בספר ומספרת לעצמי ולבובתי "רונית" את סיפורו של מוקי השובב שכבר ידעתי בעל פה. "בזכות" סיפור זה, החלטתי כבר בגיל 6 שביום מן הימים אסע גם אני לארץ אחרת.

מרים השניה הייתה מורתי בכתות ג' וד' שקרבה אותי עוד יותר לקריאה ונתנה לי פשוט את הפתרון הטוב ביותר לילדה קטנה שנשארת הרבה שעות לבד בבית כשעוד לא הייתה טלויזיה בעולם ומקור התקשורת היחיד היה הרדיו שהיה אז גדול ומסורבל ופעמים רבות היה מקולקל ונשאר ללא שימוש, אז כדי להעביר את השעות הרבות לבד בבית עד שאמא תחזור מהעבודה הייתי קוראת ספרים.

24 שנים לאחר מוקי, עזבתי את הארץ עם בעל ושלושה ילדים והלכתי לגור בגרמניה. אותי אמנם לא מצאה אמא מעבר לגבעה ועל כך אני מצטערת מאוד, הייתי כבר גדולה מידי וזה היה בחיים המציאותיים ולא בסיפורים.
בדיאבד, הייתי מאוד רוצה שזה יקרה…

בגרמניה היכרתי תנאי חיים ומנהגים חדשים. היכרתי מאכלים חדשים, אבל הימשכתי לבשל את מה שהיכרתי ואהבתי תמיד בארץ.
לא תמיד היה הכל בחנויות שנמצאו במקום מגורי החדש והייתי צריכה ללמוד לטפל במצרכים וחומרים חדשים שלא היכרתי עד אז.
לא פעם וויתרתי על איזה מאכל מתוך אלה שכבר היכרתי ובישלתי משהו דומה מהחומרים שמצאתי בחנויות הסופרמרקט הענקיות שיש בגרמניה.
הזמן עשה את שלו והגלובליזציה היגיעה גם לשם. היום יש כמעט הכל בחנויות ואפילו סברס אני משיגה לפעמים.
נותרו עוד כמה "זנבות" שלא ניתן להשיג במקום מגורי ו/או שצריך לוותר עליהם, או להכינם לבד. דברים כמו הפיתות שלמדתי להכין לבד. גם במיה וגויאבות אי אפשר להשיג בכל מקום.

השנים עברו והילדים יחד איתנו גם הם גדלו…
באחד הימים, ביקש בני הבכור שארשום את כל המתכונים שלי על נייר, כדי שבבוא היום, יוכל להכין אותם בעצמו. לאחר עיסקת חבילה שמשמעה היה, שהוא ילמד אותי לעבוד על מחשב ואני ארשום את המתכונים שלי, התיישבתי לכתוב ועוד בגרמנית…

לאמר את האמת, זו עבודה כלל לא קלה לכתוב "ספר בישול". פתאום צריך למדוד, לשקול ולרשום כמויות של דברים, שלכל עקרת בית זה יוצא מן השרוול והיא אף פעם לא צריכה לדאוג שמשהו לא יספיק, כי, מערכת האילתור אצלה כל כך מפותחת, שאין חשש כזה.

עבדתי על רישום המתכונים במשך למעלה מעשר שנים ויצא לי אוסף של מירשמים בכמות כזו, שעלה בדעתי להפוך את האוסף לספר.

התחלת ה"קריירה" שלי כעקרת בית נשואה ובשלנית חדשה, הייתה צולעת מאוד, כי ידעתי להכין מעט מאוד מאכלים ומיומנות עדיין לא הייתה בעבודת הבישול שלי.
לא פעם פישלתי והכנתי מאכלים חסרי דמיון וטעם, מאכלים שאיש לא היה מוכן לטעום מהם. (גם לא הכלב של השכנים…) היה קשה להפוך לבשלנית בתחילת הנישואין, הייתי צריכה ללמוד מה אוהב הבעל ולהתאים את הידע שלי כ"טבחית" לטעמו, דבר שדרש די הרבה זמן שלא לדבר על מיומנות שעדיין חסרה היתה לי. לא הייתי רגילה עדיין לבשל מאכלים ממשיים ומשביעים.

בבית אצל אמא, היא בישלה לשתינו וכשהייתי צריכה הייתי מכינה לעצמי סנדוויץ' או חביתה וזהו. לבשל ועוד לשני אנשים? ולפעמים להכין גם כיבוד לאורחים כשידעתי שהם עלולים להגיד משהו על "כישרון" הבישול שלי כ"עקרת בית" חדשה, או, כנשואה טריה, היה קשה ולפעמים גם מאוד, מאוד מסובך.
יום אחד התיישבתי עם מחברת ליד חמותי וביקשתי מתכונים שבנה אוהב. היקשבתי ורשמתי כדי שיצא בדיוק כמו ש"הילד רגיל מהבית"… וגם זה לא תמיד היצליח. רכישת מיומנות לבישול לקחה לי המון זמן… טוב, יש עוד דברים לעשות בחיים חוץ מלבשל, למשל לסיים את הלימודים בסמינר, להגיש עבודות, לצאת בעצמי לעבוד כדי לסייע לפרנסה, ללכת לצבא ועוד… רק בסוף היה הבישול…

בשנים האחרונות הפך הבישול לאופנה וכל אחד היום ממציא מאכלים חדשים, מערבב חמרים ויוצר מירקמים חדשים. במיקרים רבים, אלו הם חומרים, שבדרך כלל, זה עניין של טעם וגיאוגרפיה לערבב אותם יחד. כמו למשל: פירות עם בשר.
פעם היו מכינים אוכל ו"מורחים" אותו על הצלחת ומגישים – העיקר שיהיה משביע וטעים. היום, מסתכלים על מראה הצלחת היוצאת להגשה ומראה התוצר הסופי של המאכל. אך בעיקר, טעמו של המוגש חשוב.
השרימפס הקוויאר והסלמון הפכו למאכלים שווים לכל נפש וניתן למוצאם בחנויות הרגילות ולרוכשם בלא הרבה מאמצים ויש להם גם תחליפים שרק לפעמים, הם אינם פחות מוצלחים מהמקור.

אני אמנם חסידת הפשטות והקלות בבישול ומחפשת מתכונים שהעבודה עליהם לא תערך זמן רב מידי, אבל כדי להגיע לתוצאות מרשימות, צריך בכל זאת קצת לעבוד….
אגב פירות וירקות: עדיף, במקרים שלא צריך לבשל, לאכול אותם טריים.
העיקר הויטמינים והמינרלים.

לא נולדתי עם תרווד ביד ולא עם מתכונים מוכנים מהשרוול. למדתי לבשל מתוך צפייה באחרים. מתוך ספרים שונים. במקומות שונים ומשונים ומאנשים, נחמדים ופחות נחמדים. מה שנקרא, למדתי לבשל בבית הספר של החיים.

וזה התחיל כך:

לפני המון, המון שנים, בתחילת 1962 גרה אצלנו בבית אשה מיוחדת במינה. היא הייתה אישה מרשימה ויפה מאוד, והדבר שהכי הרשים אותי אצלה, היה, שיערה השחור כפחם. הוא תמיד היה מסודר כמו מהמספרה והיא תמיד הייתה לבושה בקפידה ובעיקר בטוב טעם. גם לה קראו מרים והיא הייתה מורה. היא גרה אצלנו, כי לא היה לה היכן לגור. הייתה זו התקופה הפוריה ביותר של "אנו באנו ארצה". לא היו עדיין מספיק דירות לכולם וכל חדר פנוי, שהיה בנמצא, כמעט בכל דירה בארץ, יועד להשכרה.
כחלק מחוזה השכירות שלה, היא הורשתה להשתמש גם במטבח.
הייתי בערך בת 7 כשהיא היגיע אלינו והתפתחה בינינו מין מערכת יחסים, שהייתה לי קצת מוזרה. כי, זה בכל זאת, מוזר לילד, שאדם זר גר בביתו ומשתמש בחפצים של הבית כמו בביתו שלו, אבל, כך היה מקובל אז בארץ.
מרים זו, הייתה הראשונה שקרבה אותי אל עולם הבישול. היא לימדה אותי להכין שקשוקה פשוטה ועד היום, זה אחד המאכלים האהובים עלי ביותר.

כילדה קטנה, היה אצלנו תמיד מחסור באוכל, גם בגלל שבארץ היה עדיין מחסור – שאריות מהתקופה המפורסמת של השר דב יוסף – וסיבה נוספת הייתה גירושי הורי כשהייתי בת 6.
נישארתי לחיות עם אימי שעבדה אז במסעדת פועלים בתל-אביב ופירנסה את שתינו לבד. רק בשנת 1963, כשמצאה סוף סוף, עבודה קבועה במיון מכתבים בדואר של תל-אביב, השתפר מצבנו הכלכלי. היה סוף סוף, אוכל, כמעט כמו אצל כל המשפחות הרגילות והאוכל הזה היה טעים מאוד כי, אימי, הייתה בשלנית טובה מאוד כמו כל האמהות של אז כי לא הייתה להן ביררה – לא היה מקדונלד וגם לא פיצה מהסופרמרקט כי עוד לא היה בכלל סופרמרקט.
אימי נאלצה לעבוד במשמרות כך שבמשך היום הייתי לבד והשכנות היו לפעמים השמרטפיות שלי. אצלן ביליתי לפעמים את זמני וגם מהן למדתי לבשל בישול ביתי פשוט.
מי ידע אז משהו על טכניקות הבישול השונות? לא ידעו את שמן ופרושן של טכניקות כמו: אידוי מהיר, איטי או טיגון מהיר או איטי, או אפיה כזו או אחרת, או כל סוג שמקובל היום בכל העולם בנושא הבישול. איש לא היכיר את השמות הצרפתיים המפוצצים שמקובלים היום בכל העולם. בישלו וגמרנו. לא היה מיקרוגל ולא לכל אחד היה תנור אפיה. היה אז סיר פלא או תנור אפיה קטן שניתן היה להניח על הכיריים ולאפות בו. הסירים היו מאלומיניום והיו עליהם תמיד סימני מכות וכיפופים וכדי לנקות אותם, היה צורך במנה הגונה של ברזל כלים ורם, על מנת שיבריקו מחדש. לא היו מכונות לשטיפת כלים ולא סירי נירוסטה. שלא לדבר על מקרר חשמלי. היה מקרר על קרח שמיימוו המופשרים דלפו כל הזמן מהמקרר החוצה ולא הייתה בתוכו נורה חשמלית כדי לראות מה נמצא שם…

באותו הזמן שמרים המורה היגיע לביתינו, הפכתי להיות "ילדת מפתח". כילדה למשפחה "חד הורית", שצריכה להישאר שעות רבות, לאחר בית הספר, לבד בבית, הייתי צריכה ללמוד מהר מאוד לטפל לבד במצרכים שהיו בבית. משמע – פרוסה עם ממרח שוקולד עפיפון וזה היספיק עד למחרת.

כשהייתי בת 16 חלתה אימי, שהייתה ניצולת שואה והייתה שלושה וחצי חודשים מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. הייתי עדיין צעירה מידי מכדי לנהל את חיי בעצמי. עברתי לחיות בקיבוץ למשך תקופה זו ושם המשכתי את קורס הבישול שלי. בקיבוץ למדתי איך מתנהלת עבודת מטבח שאחראי ל 750 איש. בין היתר, למדתי לחתוך קישואים
ל 750 איש ולהכין מהם גבץ' ואחר כך גם לנקות את הסיר שבו בושל הגבץ' – סיר חשמלי ענק, שעמד על הרצפה ובעזרת גלגלת מיוחדת, ניתן היה לסובבו ולהניחו עם הפתח מאוזן לרצפה, כדי שאפשר יהיה לנקות אותו בעזרת מברשת בעלת ידית ארוכה וצינור מים… כן, כמעט לזחול פנימה כדי לנקות סיר ענק שכזה… מי דיבר אז על "זוקיני" ולא היה ירוק ולא צהוב, היו רק קישואים לבנים שמהם עשו המון דברים כי הם היו הכי זולים בשוק של יום שישי אחר הצהריים.

וכך חלפו להן השנים הלאה ובאחד הימים גם התחתנתי וגם נולדו ילדי.

כשנולד בני הבכור, עברנו דירה. ברחוב החדש שבו גרנו היכרתי אישה מקסימה, שהייתה לי שכנה, חברה ותחליף-אמא כאחת ואצלה הימשיך קורס הבישול הארוך שלי. היא לימדה אותי להכין מעדנים כיד הדמיון הטובה. זו הייתה מרים הרביעית. היא הייתה השכנה והחברה הכי טובה שהייתה לי אי פעם.

עם הזמן הפך נושא הבישול, לתחביב ובכל מקום שבו אני טועמת משהו חדש וטעים אני מנסה לחקות את המתכון אם אינני יכולה להשיג את המירשם מהטבח/ית. גם ביקורי בכמה מקומות בעולם, הביאו אותי אל טעמים חדשים ורצון נוסף ללמוד את הטעמים הללו. התחלתי לאסוף סיפרי בישול מיוחדים, שמהם אני לומדת עד היום וגם את תורת הבישול המקצועי למדתי תקופה קצרה אבל לא מספיקה כדי להפוך לטבחית מקצועית – אחרתי את המועד בכמה וכמה שנים…. אני נהנית לקרוא ספרי בישול אלא, כפי שאחרים קוראים רומן טוב.

בעקרון, גודלתי על תערובת המטבח ההונגרי-פולני. תוספת המטבח הפולני באה ממוצאו של אבי. טעמתי מאכלים שונים מהעולם. מכולם הושפעתי והבנתי, שהרבה מאכלים מארצות ועדות שונות, דומים מאוד אחד לשני, אלא שתיבולם השונה הוא שעושה אותם ליחודיים למקום ממנו באו. הדוגמא האופיינית ביותר לדמיון בין מאכלים, היא לדעתי דוגמת הקראפלעך הפולני: אלו הם כיסוני הבצק הממולאים בבשר שמכינים הפולנים למרק: יש טורטליני איטלקי, ואן-טאן סיני, כיסוני בשר גרמניים שנקראים "כיסוני פה"- ,MAULTASCHEN הקובה העירקי או הסורי, כיסונים הודיים ועוד. לכל עם יש כיסוני בשר משלו, שאותם הוא מכין עם הרוטב המתאים או מצרף למרק המתאים לטעמו.
גם כך יש לכל עם את הייחוד שלו: סטייק בקר זה אמריקאי (צפוני ודרומי), ונקניקיה זה גרמני, פלאפל זה ערבי או גם ישראלי, פיצה זה איטלקי, צ'יפס זה בלגי, סרטנים או צפרדעים זה צרפתי, סושי זה יפני ובישול בטנדורי זה הודי.

היום, בדור האינטרנט ובעזרת ה"קליק" נפתרה בעיית הלימוד מאחרים. כולם מחוברים ולומדים לבשל הכל אחד מהשני וממציאים הלאה מאכלים חדשים, שטעימים לכולם.

שנים לאחר שהגעתי לגרמניה, הצטרפתי לקהילה היהודית בעיר השכנה למקום מגורי ומיד "נודבתי" כבשלנית למסיבות ימי העצמאות של הקהילה שבהן הוגש "אוכל ישראלי". עשיתי זאת במשך 8 שנים רצופות. כך צברתי עוד ניסיון בישול למספר רב של אנשים.
אחר כך, המשכתי לעבוד כמה שנים בקהילות אחרות הן כטבחית והן כמורה לבישול אוכל ישראלי בעיקר בימי החגים ובאירועים שונים. כך גדל ניסיוני בבישול. באותה תקופה, הזדמן לי להכין אוכל ישראלי למסיבות ימי הולדת למספר אנשים בני הדת הנוצרית, אוהבי ישראל ואוכל ישראלי וכך הצטבר עוד ועוד ניסיון בישול למספר רב של אנשים ובדרך זו למדתי גם את נושא האירגון.
אחר כך עבדתי כמה חודשים כסטז'ארית בכמה מסעדות כדי ללמוד, לפחות קצת, את דרך הבישול הצרפתית והגרמנית.
אצל ביורן ומרייה למשל, למדתי כמה מסודות הבישול המקצועי בסגנון הצרפתי וממריה או אם תרצו מרים החמישית, למדתי לקשט שולחנות לארוחה.
לא למדתי באופן מסודר את מקצוע הטבחות לכן יכולתי לעבוד אך ורק כעוזרת לטבח. כך עבדתי בשתי מסעדות שתפריטן הוא אוכל גרמני.

לימוד מקצוע הטבחות בגרמניה דורש 3 שנים ובחינות קשות. הייתי מבוגרת מידי כש"ניזכרתי" שאני רוצה ללמוד בישול אז נישארתי עקרת בית ובשלנית חובבנית עם ידע מיקצועי.

לאור החוויות הקולינאריות שצברתי במשך השנים, אני יודעת היום בוודאות: בישול מקצועי הוא – ראשית: עבודה פיזית קשה. ושנית: תוצרתו היא אומנות ואמנות גדולות.

הסברים על מידות ומשקלות ותבלינים:

יש דברים שהם עניין של טעם וריח כמו פלפל ומלח לכן כמויות המלח הפלפל הן המלצות.
גם את שאר התבלינים אני משאירה לשיפוטכם, ניתן לווסת לפי הטעם האישי.

בדרך כלל אני ממתיקה או ממליחה ומפלפלת לקראת סוף הבישול ובעיקר אם יש נוזלים בתבשיל שצריכים להתאדות במשך הבישול שכן המלח והסוכר אינם מתאדים ואם מתבלים תכף בתחילת הבישול רצוי מאוד לעשות זאת בכמות קטנה מאוד כדי שבסוף הבישול אפשר יהיה להוסיף ולא יהיה צורך לזרוק את המאכל מרוב תיבול לפח ולהתחיל מחדש את כל העבודה… תמיד אפשר להניח על השולחן מלח ופלפל במיכלים יפים שניתן להשיג בכל מקום והמבחר הוא פשוט מדהים.

המוטו הוא – לטעום לקראת סוף הבישול!!! כך מקבלים גם "רגישות" לכמויות

בספר זה ניתנות אמנם הכמויות המדויקות לכל מתכון, אבל, תמיד ניתן להוסיף או, לגרוע, לשפר או לשנות, לפי הטעם האינדיבידואלי. אפשר, למשל, להחליף מיונז בשמנת מתוקה או, ביוגורט או, בשמנת חמוצה. להוסיף יינות למתכונים השונים – למי שאוהב (רק יש לדאוג לצמצם את הנוזלים שבהם הוסף היין כדי שהיין לא "יסתיר" את שאר הטעמים של המאכל – אלכוהול מתאדה ברובו בבישול. צריך לוותר על הוספת יין אם ילדים אוכלים). להחליף חלב בקרם סויה או בחלב ומוצריו שהם בלי לקטוזה (סוכר חלב).

בנושא הקפאת ירק לתיבול:

כשאני קונה ירק לתיבול, אני רוחצת אותו היטב מהחול, מייבשת היטב במגבוני נייר, חותכת קטן ומכניסה לקופסאות או שקיות פלסטיק להקפאה ומאכסנת במקפיא. כך, אף פעם לא חסר לי שום דבר. גם ג'ינג'ר, שורש פטרוזילה או סלרי קלופים וחתוכים לקוביות, ניתן להקפיא וגם פלפלים חריפים שהוכנסו בניילון מיוחד להקפאה עמוקה. אפילו חלב טרי ולחם אני מקפיאה.

עצות קטנות להקלת העבודה:

רצוי תמיד להכין מראש את כל המצרכים והכלים הדרושים לשם הכנת המתכון שנבחר.
לדוגמא: קרש חיתוך, סכין מסויים, קערות, מיקסר או כל כלי או מצרך או תבלין שלו זקוקים לשם הכנת המתכון. כמו כן, לדאוג לכך שכל המצרכים יקבלו את הטיפול המסויים שהם זקוקים לו: קילוף, רחצה, חיתוך וסילוק אשפה מיותרת שמפריעה למהלך תקין של העבודה ועוד…
ההכנה המוקדמת של כל הכלים והמצרכים הרשומים במתכון, חוסכת זמן יקר בחיפושים. אפילו הפרדת ביצים מוקדמת חוסכת זמן, שכן, עדיף לעשות זאת כשהן קרות ורק שהחלבונים – הלבנים של הביצה – מקבלים את טמפרטורת החדר, להקציף אותם עם כמה טיפות מי ברז קרות.
כל הפעולות הקטנות האלה עוזרות מאוד כי כך לא שוכחים משהו בדרך והעבודה עצמה מתנהלת במהירות רבה יותר. שלא לדבר על כך שמשטח העבודה נשאר תמיד נקי.

המתכונים שלי באתר מחולקים לפי הנושאים הבאים:

  • מנות אחרונות ועוגות.
  • סלטים ומתאבנים למיניהם.
  • סלטים מירקות מבושלים ומנות לוואי.
  • מרקים.
  • דגים.
  • בשר ועוף.

כנסו לכל קטגורייה בתפריט, ותגלו המון מתכונים טעימים, בהתאם לכל נושא.

"שיר" הלל לעקרות ולעקרי הבית: מקצוע שאינו קיים בשום שומה של שום מס הכנסה בעולם:

איש לא טרח להמציא מקצוע כזה שנקרא "עקרת בית" כדי שיצטרכו לשלם עליו שכר, אך, הוא בכל זאת קיים. ולמרות שהזמנים הישתנו, עדיין נישארו אותן המטלות שמישהו צריך למלא ואפילו אם זאת, בכל זאת, "עקרת הבית" שצריכה לעשות זאת… אני יודעת, עברו הזמנים של עקרת הבית הרגילה כפי שהיה מקובל בדור של ילידי אמצע שנות החמישים ו/או השישים. היום, כולם/ן עובדים/ות ומתחלקים/ות בעבודות הבית וגידול הילדים עם בת/ן הזוג או, מגדלות/לים את הילדים לבד. בכל זאת, דרך ספר בישול זה, רוצה אני להביעה את ריגשי הערצתי והערכתי לכל עקרות/עקרי הבית באשר הן/ם שאחראיות/ים לכל מה שכרוך באחזקת והחזקת בית ובאחריות לגידול משפחה בריאה ושבעה.
וכששוברט כתב את הסימפוניה הבלתי גמורה שלו, הוא בוודאי התכוון לכביסה, שלעולם לא ניגמרת, כמו גם, לכלים, לקניות, לבישול, גיהוץ ועוד מרעין בישין שכאלה שמבזבזים את הזמן היקר של החיים עצמם אבל, גם את זה צריך מישהו לעשות…

הקדשה אישית:

ספר זה מוקדש:

לזכרם של רוב בני משפחתי שמעולם לא היכרתי כי ניספו באושוויץ.

לכל מי שנולד בארץ באמצע שנות החמישים – תחילת שנות השישים.

לדור החדש, שלא מכיר את תנאי החיים ששררו בארץ בתחילת דרכה של המדינה.

לכל אותם אנשים מיוחדים או פחות מיוחדים שעברו בדרכי בחיים ומהם למדתי לבשל. להם אני מודה על העשרת ידיעותי וחיי מקרב הלב.

וגם לכל אותם אנשים שאוהבים לבשל דברים פשוטים.

לכולכם מוקדש ומוגש הספר הזה בהמון אהבה…

 

כאן באתר תוכלו למצוא את מתכוניה המעולים של שרה אנגל, ולהכין בעזרתם מאכלים טעימים במיוחד.

נ.ב.: המתכונים מיועדים ל 4 סועדים, אלא אם כן מופיע ליד המתכון מספר סועדים אחר.